פסק-דין בתיק רע"א 9328/12

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת נ' נצר), בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן היתר המצאה למשיבים מחוץ לתחום השיפוט.

1.        המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה כספית בסך כ-3.5 מיליון ש"ח בגין הפרת חוזה. על פי המתואר בכתב התביעה, המבקשת היא חברה הפועלת בתחום שירותי ייעוץ והדרכה בגידול עדרי בקר וניהול רפתות. המשיבה 1 היא ישות משפטית שהתאגדה ברוסיה ובבעלותה רפתות ועדרי בקר, והמשיב 2 הוא בעל השליטה במשיבה 1. בד בבד עם הגשת כתב התביעה הגישה המבקשת בקשה למתן היתר המצאה למשיבים.

           מהבקשה עולה כי בחודש נובמבר 2009 נחתם בין הצדדים חוזה למתן שירותי ייעוץ בתחומי מומחיותה של המבקשת (להלן: החוזה הראשון). שביעות רצון הצדדים משיתוף הפעולה הולידה הסכם שני אשר נחתם בחודש יולי 2010 לתקופה של 5 שנים (להלן: החוזה השני). על חוזה זה נסבה התביעה.

           המבקשת טוענת כי מילאה את כל התחייבויותיה, אולם בחודש יוני 2011 הודיעה לה המשיבה כי היא אינה שבעת רצון ומבקשת לסיים את החוזה או לשנותו. כעבור כחודשיים, באוגוסט 2011, לאחר שהמבקשת סירבה לדרישותיה, ביטלה המשיבה את ההתקשרות באופן חד צדדי.

2.        לטענת המבקשת, עקב סירובם של המשיבים לסיים את החוזה השני באופן מוסכם, היא פנתה לאפיק של בוררות בינלאומית בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוזה השני, הקובע כי כל סכסוך שיתעורר בין הצדדים יובא להכרעה בפני המוסד לבוררות (ה-ICC) בלונדון. אלא שמזכירות ה-ICC לא הצליחה לאתר את המשיבה 1 כדי למסור לה את מסמכי הבוררות. בדיקת המבקשת העלתה כי לאחר פרוץ הסכסוך מכרה המשיבה את החווה לצד שלישי ושינתה את כתובתה. דא עקא, גם בכתובת החדשה לא מצאו שליחי ה-ICC את המשיבה, והמבקשת נאלצה למשוך את פנייתה לבוררות, תוך ספיגת הפסד של 5,000$ בגין חלק מן האגרה שלא הוחזרה.

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי זולת העובדה כי המבקשת היא חברה ישראלית שמענה הרשום הוא בישראל, לא עלה בידה לבסס את טענתה כי יש מקום לברר את התביעה בישראל. כך, בהתייחסו לחוזה הראשון, בית המשפט ציין כי הוא נחתם ברוסיה, כי מקום מושבה של המשיבה ופעילותה הם ברוסיה, וכי המבקשת התחייבה לספק את שירותיה בתחומי הרפת של המשיבה. אשר לחוזה השני, בית המשפט ציין כי אכן לא נאמר בו היכן נחתם, אולם המבקשת כלל לא טענה כי ההסכם נחתם בישראל, כך שהזיקה היחידה לתחום המדינה היא העובדה שהתשלומים שהמבקשת היתה זכאית להם צריכים היו להיות מועברים לסניף בנק לאומי באשקלון.

           בית המשפט הוסיף כי המבקשת אף לא הצביעה על נימוק משכנע מדוע הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בהסכם בין הצדדים נקבע כי סכסוך שיפרוץ יובא להכרעה בפני מוסד בוררות באנגליה ויוכרע על פי הדין האנגלי, ואף בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי אין מקום לנהל את ההליך בישראל.

4.        לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, שבה המבקשת והגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון נוסף תוך הוספת נדבך עובדתי לעניין מקום חתימת החוזה (להלן:הבקשה המתוקנת). ביום 22.3.2013 המציאה המבקשת, על פי החלטתי, את החלטתו השניה של בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2012. בהחלטה זו דחה בית המשפט את בקשתה המתוקנת של המבקשת. בית המשפט ציין בקצרה כי חילופי טיוטות של החוזה השני באמצעות הדואר האלקטרוני אינן סותרות את ההנחה כי ההסכם השתכלל ברוסיה, והוסיף כי ההסכם במהותו כלל התחייבות של המבקשת ליתן שירותי ייעוץ במקום עסקיה של המשיבה. בית המשפט לא מצא אפוא הנמקה מיוחדת המצדיקה עיון חוזר בהחלטתו.

5.        על כך נסבה הבקשה דנן, במסגרתה טוענת המבקשת כי היא אוחזת בעילת תביעה ראויה נוכח הפרת החוזה מצד המשיבים; כי מתקיימות מספר חלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות) לצורך היתר המצאה; וכי ישראל ולא רוסיה היא הפורום הנאות לבירור הסכסוך, בין היתר, מאחר שההליך ברוסיה יהיה יקר לאין שיעור בהשוואה להליך בישראל; כי בהיבט השפה (אנגלית) אין כל יתרון לפורום זה או אחר; כי ניהול ההליך בישראל יצריך מהמבקשת להביא עדים רבים מטעמה לרוסיה; וכי הדין האנגלי, על פיו אמור היה הליך הבוררות להתנהל, מקורב יותר לדין הישראלי מאשר לדין הרוסי. המבקשת הצביעה על כך שהיא חברה ישראלית, עובדיה אשר ביצעו את העבודות עבור המשיבים הם ישראלים, חלק נכבד של העבודה בוצע בישראל במרכז הפיקוח והבקרה של המבקשת; בשלבי ניהול המשא ומתן טרם חתימת החוזה ביקרו נציגי המשיבה בישראל מספר פעמים; חתימת החוזה על ידי המבקשת נעשתה בישראל; ומקום ביצוע התשלום הוא בישראל.

6.        לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ובבקשה על נספחיה, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור.

           אקדים ואדגיש כי ההליך בבית המשפט המחוזי, כמו גם ההליך שבפניי, מתנהל במעמד צד אחד, מתוך נקודת הנחה כי המבקשת מציגה את העובדות כהווייתן ומבלי שעמדת המשיבה וטיעוניה מונחים בפנינו. לכן, כל המסקנות שיפורטו להלן הן לכאוריות בלבד, ומבלי לקבוע מסמרות. מובן כי אם וכאשר תומצא התביעה למשיבה, היא תהא רשאית להסמיך מי מטעמה ולצמצם את היקפו של יפוי הכוח (השוו ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 (1984)) אך ורק לצורך העלאת טענת חוסר סמכות או טענת פורום בלתי נאות, זכות המוקנית לה מכוח תקנה 502(ב) לתקנות. זאת, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני אשר ניתן במעמד צד אחד, שאז מתקיים דיון במעמד הצדדים, שאינו אלא דיון בבקשה המקורית בה מונח הנטל על כתפי התובע-מבקש היתר ההמצאה (ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ'Bodstray Company Ltd., פ"ד נח(2) 465, 472 (2004) (להלן: עניין ראדא)).

7.        תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, מפרטת שורה של חלופות אשר בהתקיימן רשאי בית המשפט להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה  (ראו אצל: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 247-242 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); וראו בהרחבה אצל טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 120-53 (2000) (להלן: קונפינו-שר)).

           שלבי הבחינה להם יידרש בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לפי תקנה 500 הם שלושה: בשלב הראשון, על התובע לשכנע את בית המשפט כי יש בידיו "תביעה הראויה לטיעון" (good arguable case) בנוגע לעילת ההמצאה (קונפינו-שר, בעמ' 46). חשוב להדגיש כי מדובר ברמת הוכחה הנמוכה מרף מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי.

           בשלב השני, על בית המשפט לבחון את עילת התביעה לגופה ולהשתכנע כי מדובר בתביעה "רצינית" אשר המבקש מעוניין לבררה בתום לב בבית המשפט, כך שאין המדובר בתביעת סרק או בתביעה טורדנית (קונפינו-שר, שם); זוסמן, בעמ' 247)). יצויין כי הנטל להוכיח כי מדובר בעילת תביעה "רצינית" אף נמוך מהנטל להוכחת עילת ההמצאה (עוד לעניין שלבי הבחינה ראו רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, סעיף 3 להחלטתו של הנשיא גרוניס (12.4.2012) (להלן: עניין רואים עולם). על כך שהמבחנים השונים יוצרים הבחנות דקיקות ראו דברי השופט גרוניס בע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ'CAE Electronics Ltd, סעיף 8 לפסק הדין (4.9.2007) (להלן: עניין אשבורן)).

           בשלב השלישי, לאחר שבית המשפט מצא כי חלה אחת החלופות של תקנה 500, עדיין יש שיקול דעת לבית המשפט לקבוע האם בנסיבות המקרה יש להיענות לבקשה, כאשר השיקול המרכזי הוא נאותות הפורום הישראלי. בגדר שיקול זה, נבחנים שיקולי-משנה שונים, ביניהם הדין החל על הסכסוך; נגישות הצדדים לראיות; יעילות ההליך; הנושאים המשפטיים והמעשיים המעורבים, שיקולי צדק ועוד (ראו, בין היתר: ע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co, פ"ד נב(1) 109, 112 (1998) (להלן: עניין הגבס); עניין ראדא, שם; קונפינו-שר, בעמ' 47-46).

          עוד יוער, כי ככלל, מצווה בית המשפט לנקוט גישה זהירה בבואו לבחון האם ראוי ליתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט הישראלי, באשר המצאה כאמור כמוה כהפעלת הריבונות של ישראל במדינה אחרת, מה שעשוי להיחשב לכדי פגיעה בריבונות של מדינה זרה (רע"א 415/13 Hecht נ' שפירא בפסקה 15 (10.4.2013) (להלן:עניין Hecht)). לכך יש להוסיף שיקולים שמא יביא הדיון בתובענה להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים (ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ'FOREM BAGCO INC, סעיף 17 לפסק הדין (26.8.2010) (להלן: עניין תיקו); עניין ראדא, בעמ' 473; רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' Incomacs Ltd (2.8.2012); ענייןHecht). נוסיף ונזכיר כי הנטל להראות כי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות רובץ על המבקש (עניין רואים עולם, שם; קונפינו-שר, בעמ' 50-48; כן ראו עניין ראדא (אך ראו הערתו של הנשיא ברק שם אשר לא הכריע בשאלת מיפויים המדויק של הנטלים); ראו עוד: עניין תיקו, שם; והשוו: מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו - הרהורים ומחשבות בעקבות פסק דין הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co." מחקרי משפט יט 67, 101 (2002) (להלן: קרייני)).

8.        המבקשת ביססה בקשתה על שלוש חלופות כלהלן:

           א. תקנה 500(4)(א) לתקנות אשר חלה מקום בו "החוזה נעשה בישראל".

           בית משפט קמא דחה את טענות המבקשת, בציינו כי כלל לא נטען שהחוזה השני נחתם בישראל, וכי אף אם הוחלפו טיוטות באמצעות הדואר האלקטרוני, אין פירוש הדבר כי החוזה נכרת בישראל.